סבא אברהם והנכד יוצרים ביחד

לקחת חבית שרק עכשיו הגיעה מהיקב, להסתכל עליה ולדמיין מה אפשר לעשות איתה…. רוב האנשים רואים חבית. היה בה פעם יין. עכשיו אין. מקסימום אפשר לגלגל אותה ולהניח אותה באיזה מקום נחמד בתור קישוט.

אני מסתכל על חבית ורואה בה חומר גלם. מיד רצות לי מחשבות ורעיונות מתחילים לצוץ בקצב מסחרר: אפשר לחתוך לרבעים, לחצאים, לחבר, להזיז, לנסר ולתת גוונים שונים. אפשר לייצר רהיט, בר יין או אדניות מכול מיני סוגים.

עוד יותר כיף זה ליצור ביחד. לגלגל רעיונות משותפים ולהתחיל ליצור ביחד. אבל הכי כיף, והאושר הכי גדול זה ליצור ביחד עם הנכד שלי.

יש לי חמישה נכדים (בלי עין הרע…) מגיל 16.5 ועד כמה חודשים. כשאמרי, נכדי הבכור נולד, יצרתי למענו כל מיני דברים: מתקן לחצר שיוכל לטפס ולהשתעשע. בית עץ ענק שהתחיל את דרכו בחצר ואיכשהו עבר לתוך חדר המשחקים עד שהנכד גדל ועוד ועוד. כשאמרי התבגר, הוא החל להתעניין ביצירה ועד מהרה התברר שלא רק שיש לו "ידיים טובות" כמו לסבא, הוא גם שופע רעיונות!

מגיל 13 אמרי החל להצטרף אלי לעסק בהדרגה. בהתחלה היה מגיע לכמה ימים בחופשים, מעלה רעיונות ועוזר בעיקר בצביעה. בהמשך החופשים בבית הספר הפכו להיות הזמן שלנו ביחד. אמרי החל להצטרף אלי בכל שלב ושלב. לאט לאט החל ללמוד את המלאכה. להתמקצע וללמוד, להבין את התהליכים ולעבוד עם הכלים המיוחדים. היום, אמרי יוצר באופן עצמאי את כל התהליך בכללותו: מהחבית השלמה ועד לאדנית המושלמת.

כמובן שהאדניות הם רק התירוץ. הבונוס הגדול זה להיות ביחד. אנחנו נוסעים ביחד לעסק, מדברים על הכול, שומעים מוסיקה, מכירים אנשים ונהנים מהזמן ביחד.

אז כשאתם מסתכלים בקטלוג או רואים את האדניות המיוחדות, דעו, שחלק גדול מהם נעשה בחדוות יצירה וקשר מיוחד מאוד בין סבא ונכד שנהנו מכל רגע כשעבדו ביחד על היצירה שאתם רואים.